זה נשמע כמו בדיחה... מה קורה כשמזוכיסט פוגש פסיכופט?
אבל הם לא במועדון לילה בברלין אלא בחדר הטיפולים שלנו, פסיכותרפיה גופנית, רגע זה משתפר- המזוכיסט הוא המטפל והמטופל…
טוב בהתחלה הטיפול נראה נהדר. המטפל מתאמץ, רוצה שהכל יצליח. הפסיכופט- נרקיסיסט, מוחמא… מרגיש את ליטוף האגו לו זקוק ממילא…זה אפילו נראה כמו טיפול מוצלח מאוד. גם הנרקסיט רוצה לזקוף לזכותו את השיגי הטיפול…לאט לאט המטפל מציע התערבויות שמטופל דוחה באלגנטיות, פירושים שנתקלים במין קיר אטום שכזה, המטפל משתריין, מתגייס ונע קדימה, המטופל מתקיף, נסוג או סתם נעלם מהטיפול… מצד אחד באמת הצלחה (: הקושי ההדדי שמתגלה אומר שהתחילו יחסים… אבל מה קורה באמת כשהפצע של המטפל והמטופל נפגשים ולא במובן של " סוף סוף מישהו מבין אותי" אלא בשחזור ובפציעה הדדית"?
על מנת להיטיב להבין, להתמודד ולצלוח נושאים מורכבים אלו בחדר הטיפולים עלינו לחזור לטיפוסי האישיות, לדפוס הגופני, ההתנהגותי, הרגשי. כיצד שריון כזה נבנה מלכתחילה ומה הוא משרת. רייך היה הראשון שביסס טיפוסים אלו על פי שלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואליים שירש מפרויד. הוא הבין שמשהו שם מתגבש בגוף (שריון גופני) על מנת לא לאפשר למשהו אחר (רגש), לבא לידי ביטוי.
הבעיה נפתרה על ידי רייך בקלות יחסית על ידי פירוק השריון, מקום שייתכן וחלקינו מתפתים אליו עד היום במגע מפרק שמעלה כל כך הרבה רגש, תובנות, בכי, שחרור…
כמובן שממשיכי דרכו כאלכסנדר לואן ואחרים הלכו והעמיקו/ עידנו את העבודה עם השריון הגופני. גם גרדה בויסן שדגלה ב" המסת השריון", עדיין, המטפל היה צריך "לזהות" " לפעול נכון" ו"לפתור את הבעיה"… לא פעם בהצלחה. כפי שאנו יודעים כיום גישת ה"מדיקל דוקטור" הלכה ואיבדה מהרלוונטיות בחדר הטיפולים לטובת הזרמים והתיחסותיים הנעזרים בהדהוד הגופני על מנת לקבל רמזים על הנעשה מאחורי הקלעים של היחסים.
ניתן לזהות את ההדהוד הגופני הספציפי למטופל כאשר הרגש או הדחף לפעולה שלנו מתרחש אתו באופן ספציפי. אך מה קורה כשהמטפל עצמו מגיב ולא רק כהעברה נגדית אלא כחלק ממערכת יחסים עמוקה הנרקמת מול המטופל אותה הוא מכיר מעברו? (Mc.Laughin,1991 אצל רולף בן שחר, 2013).
בשנות ה-80 כתבה פיירברג מאמר שעורר תהודה רבה בשם "רוחות בחדר הילדים". הרוחות מיוחסות לקונפליקטים או אירועים טראומטיים מילדות ההורים אשר עלולים למצוא ביטוי בקשר עם ילדיהם. כך משתחזרים להם דפוסים מילדות ההורים ביחסי ההורה-ילד, העלולים להביא בתורם לפתולוגיות לדוגמה: אם ההורה היה חודרני הנרטיב העצמי של הילד יכול להזדהם מהנרטיב של ההורה, כשהוא תמיד יחשוב וירגיש מה שמצופה ממנו יותר ממה שעולה אם הורה חסר פניות ואדיש היה זמין (1980Fraiberg). לבסוף, אם הסביבה מחוללת טראומה המיכל/ נרטיב-עצמי, המעטפת עצמה יכולה להיות מושמדת, משאירה מרווח, פער וחוסר המשכיות במרקם של המציאות הפנימית והייצוגים שלה בדיבור הפנימי .
פראפרזה על מאמר זה הינו:" רוחות בחדר הייעוץ" . הולמס (Holmes 1999) טוען כי בדומה להורים גם המטפלים (יועצים) משחזרים. המודל של פיירברג, טוען הולמס, מתבסס על מיתוס היפיפייה הנרדמת. באגדה זו האורח הלא קרוי נם את שנתו על להגעתה של הגיבורה לבגרות. הכל מעיד כי התוקפנות מורחקת מן הזירה אך ללא הועיל. הרוע אינו יכול להיות מורחק בדרך זו. השחזור מחכה ליומו, גם כתרפיסטים טוען הולמס :" בין אם נאהב זאת או לא אנו מורכבים מהעבר שלנו ואיננו יכולים להימנע מהשפעתו המעצבת". נשיקת הנסיך מהווה רגע של תובנה, בדומה לאינטרפרטציה טובה אשר מחזירה את מי שחי חיים חלקיים –לחיים. כעת יכולה האגדה להיחשף ולהתפרס בדומה לנסיכה המתעוררת לאיטה.
נחזור לדיאדה הטיפולית שלנו-"ירח הדבש" בטיפול הסתיים, התגייסות המטפל המזוכיסט אם לא לומר הערצתו ההולכת ונבנית לנרקיסיסט הזקוף, המשדר עוצמה ושליטה רק מעצימה בהעמקת היחסים. ה"ריצ'ינג אווט", הושטת היד של המזוכיסט הרי מקפלת בתוכה מלבד נשיאה בעול, המאפשרת לנרקיסיסט להישען עליו, גם תבוסתנות וסבל, הקרבה עצמית; ה"לחם והחמאה" של הפסיכופט. בעוד הפסיכופט/נרקיסיסט זקוקים בטיפול מוצלח למטפל מאתגר, מעמת מכיל ומקרב אך גם שם גבולות ברורים עבור שניהם, המטופל ממשיך ב"טיזריות", מותח גבולות מול מטפל המאוים מין הכעס שלו עצמו, כמהה להכרה בערכו ולתמיכה…(רולף בן שחר, 2013).
ניתן לחלק לשלושה שלבים חשובים בהבנה של ההעברה הבין דורית בטיפול: הראשונה להבין ולראות כיצד רגשות והתנהגות מוכתבים על ידי העבר- זוהי רוח אחת. זו יכולה להיות חוויה כואבת במיוחד לראות כיצד חוויות אלו משפיעות על חווית הנפש את עצמה בכל מובן אפשרי. זה כאילו התסריט מוטבע על ובתוך הגוף. הרמה השנייה באה לידי ביטוי בניסיון "לגרש את הרוח" על ידי הפרדה תקיפה בין העצמי לבין ההשפעה החיצונית. זהו שלב הכעס כלפי ההורים/מטפל והמחאה על האובדן, על הטראומה ואי ההלימה אליו נחשף המטופל. המטופל מקווה שדרך הפסיכותרפיה יתגלה עצמי חדש ובלתי פגוע יתגלה, שימצא פתרון כלשהו להיחלץ מציפורני העבר. בשלב זה ישנו דגש על בניית עצמי חדש. אבל תכנית זו יכולה להצליח באופן חלקי בלבד. בין אם נאהב זאת או לא אנו מורכבים מהעבר שלנו ( ומדינאמיקות עבר המשתחזרות בחדר בהווה) ואיננו יכולים להימנע מהשפעתו המעצבת. אין דבר כזה כמו אדם בייצור עצמי. השלב השלישי אם כך כולל את ההתיידדות עם אותה הרוח. בשלב זה יגיע המטופל (והמטפל בתוך קונטקס היחסים הטיפוליים) להבנה כי הוריו אותם הוא מאשים, אף הם עוצבו בידי הוריהם. המטופל בשלב הזה של הטיפול הנו אף השתקפות של המטפל עצמו. הוא מבין כי אם היו דברים אחרת הוא לא היה קיים ולכן הניסיון לשכתב את ההיסטוריה הינה משימה בלתי אפשרית, מבטאה נרקיסים הנחווה כחיוני לקיומו אך למעשה מתעתע. כעת יכול המטופל להתחיל לסלוח להוריו האמיתיים והמופנמים, לחמול לכאביו ובסופו של דבר להודות להם כי העניקו לו לחיים לתוך הועלם היחיד שיכל להתקיים עבורו במינוני ההנאה והכאב שידע (Holmes 1999).
אשמח לברר אתכם יחד מאין אנחנו באים וכיצד אתם מתמודדים עם סוגיות אלו בחדר הטיפולים. במגע, הקשבה ותנועה בקבוצה קטנה בימי ראשון בבוקר בביתי בת"א. מזמינה מי מחברי הפורטל בעל/ת הכרטיס הראשונ/ה שירצו להצטרף אלינו למסע בהשתתפות סמלית בחודשים הקרובים לסקר את מסע מופלא ואמיץ של ט-י-פ-ו-ס-י-ם ו-י-ח-ס-י-ם…תכף מתחילים!
מקורות
רולף, אסף בן שחר. (2013). אנטומיה של טיפול-פסיכותרפיה גופנית. חיפה: ולפרדס
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1980). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. In: S. Fraiberg (Ed.), Clinical studies in infant mental health (pp.164-196) New York, NY: Basic Books
. Holmes J.(1999) Ghosts in the consulting room- An attachment perspective on intergenerational transmission. Attachment and Human Development. (1)1 115-131.
אורית קלפיש היא תרפיסטית בתנועה ופסיכותרפיסטית גופנית לילדים ומבוגרים, מרצה ומדריכה