המחשבה כי אישיותנו מורכבת ממצבי עצמי שונים נחקרה מכוונים אנליטיים שונים (Dimaggio & Stiles, 2007).
המחשבה כי אישיותנו מורכבת ממצבי עצמי שונים נחקרה מכוונים אנליטיים שונים (Dimaggio & Stiles, 2007). דמאג'יו טוען כי העצמי מורכב מ"תמונות" או "קולות" עצמי שונים בעלי יכולת חשיבה עצמאית. קולות אלו מסוגלים לנהל דיאלוג בניהם המיוצג על ידי ביטוי רגשות ומחשבות שונים המנהלים כל אחד מהם. ההבדל בניהם לטענת דמאג'יו יהיה ב"מיקומם" בעולמו הפנימי של המטופל (2016, הכהן .
במקרה של אסנת (שם בדוי), מטופלת כבת 50 ניתן לומר כי "מופע הדיאלוג" בלבל אותי לא מעט. באופן פרדוקסלי הציגה אסנת עצמי קוהרנטי יציב, מובחן, בעל כוחות אגו ואופטימיות מחד וקושי לפרוץ קדימה מבחינה מקצועית מאידך.
אסנת, נשואה ואמא לבן ובת, עמדה בפני שינוי קריירה כאשר הגיע אלי לטיפול. היא רצתה לעבור מעמדה ניהולית תובענית לעיסוק במקצוע טיפולי. על פניו שינוי שיש בו פחות מתח ויאפשר יותר זמן איכות עם הילדים…
האמנם? אסנת הגיעה לקליניקה לתהליך קצר: "אני רק שאלה קטנה" – מדוע היא מתעכבת בפתיחת הקליניקה לאחר שהשקיעה וגילתה הצלחה ייתרה בלימודים?
ברומברג Bromberg ,2004)) כמייצג הגישה ההתיחסותית, המזמינה תנועה ובניית גשרים בין מצבי עצמי מרובים (multiple self-states) רואה את התהליך הטיפולי כ"מפגש המזמין את המטופל לדיאלקטיקה יצירתית בין המציאות הפנימית שלו לבין ייצוג המציאות החיצונית שמביא המטפל למפגש.
בעומדי מול אסנת לא יכולתי להימנע מההרגשה שיחד עם המפגש באישה עשירה ועוצמתית זו, עדיין חסר לי דבר מה. אסנת מציגה באינטייק שני קולות מרכזיים: קול אחד המבטא את הרצון להתפתח ולממש את יעודה בתחום הטיפול ומצד שני קולו של הפחד המעכב. אני שואלת את אסנת לגבי "מיקומם" ברמה הגופנית של הקולות. אסנת מתארת את קולו של הפחד כממוקם בגוף גבוה יחסית לקולו של הרצון בחייה להתקדם ש"ישב" נמוך יותר בבטן… על פניו אסנת מגיעה לטיפול ממקום מודע. היא כבר מאפשרת ל"קולות השונים" לנהל בינם לבין עצמם דיאלוג. היא מודעת היטב לפחד, לראשונה בחייה היא מוכנה לתת מקום גם לו ומתייחסת אליו בדרכה המוכרת "להוציא לפועל" את משאלתה להתפתחות. על פניו כבר מתנהלת תקשורת בין הקולות השונים בתוכה…
מה לא בסדר אם כך? מדוע מתעכבת אסנת בדרכה להצלחה?
בחרתי להזמין את אסנת בשלב ראשון לדיאלוג דרך ציור. סוג כזה של עבודה מתאים לתהליכים, בהם הצד המודע של המטופל מספר כבר "סיפור שלם" או במקרה ההפוך בו הוא מגיע ללא סיפור כלל. כלים השלכתיים, ובתוכם הציור, מאפשרים אקספרסיביות וביטוי יצירתי מעבר לרמות המודעות שהאדם מספר לעצמו. במקרה זה, העבודה דרך ציור מתאימה במיוחד בהתייחס לאופן בו אסנת מציגה את עצמה, שאישה המודעת לקולות הקיימים אך מביאה שאלה סביב השפעתם על נטיב חייה.
אני מציגה בפני אסנת שלושה בדי קנבס העומדים על קנים בקליניקה ומגוון של צבעי שמן ומכחולים על מנת שתוכלל לגולל עליהם את הדיאלוג הפנימי המתחולל בתוכה ברבדים יותר ופחות מודעים. בבואנו לפרוט את הקולות השונים של אסנת, נוכח מאוד קולו של הפחד. לאחר קרקוע וחיבור גופני אליו, אסנת מתחילה לתת לפחד ביטוי ויזואלי- כביצה שחורה גדולה וסמיכה אשר מציירת על הבד הממוקם מאחוריה. הדיאלוג עם הציור ממשיך תוך שאלות לגבי הדהודו הגופני בסרעפת המורגש כ"מחנק כלוא". אסנת מציירת קו היורד מטה מהביצה כ"נתיב מילוט" המאפשר לרגש מוצא דרך זרימה מטה לאגן, תוך נשימה והתרחבות.
על הבד השני מניחה אסנת באופן מפתיע את המקום האינטגרטיבי הכולל את הפחד ואת הרצון לפרוץ גם יחד. הדבר מפתיע משום שבדיאלוג יופיעו בדך כלל שני הקולות המפוצלים ורק לאר מכן הקול השלם, המלכד. לא תמיד בטיפול הדברים הולכים "לפי הפרוטוקול"…בציור השני, אסנת מבקשת להכניס את הפחד באופן לא מעובד, כאשר איכות ה"מימוש", העומדת בפני עצמה, נחוות לדבריה כ"מראית עין בלבד", כלומר-אסנת אינה מרגישה באמת תחושות של סיפוק ומימוש אלו בחייה. נאמנותה שך אסנת לרגשותיה אינה מאפשרת להניח את הרגשות ה"שליליים" בצד או להטמיעם באופן אינטגרטיבי .
אני מבקשת מן המטופלת לקראת הסוף העבודה להתייחס לבד האחרון. על קנבס זה אני מנחה לנסות לתת לעצמה את החופש להחזיק את החלק ה"נקי מפחד" שיעמוד בפני עצמו לרגע בתוכה.. בשלב זה, אני מבקשת מאסנת לצייר את קולו של ה"רצון" כעומד בפני עצמו, אותו נראה שמתקשה להחזיק…"תמימות שאני פחות מאמינה בה…" היא אומרת כאשר היא מבודדת את החלק החיובי הזה בחייה. אמירה זו מעוררת את חשדי כי "קולו של הפחד", המאפיל על המקום המייצג את התקווה אצל אסנת, תקווה שנכזבה, מספר סיפור שתרם סופר. מקום זה מעורר את רצוני וסקרנותי, אולי כהזדהות השלכתית לצד מוכחש זה באסנת, להכיר אותו יותר במפגש הבא, מפגש של דיאלוג פנימי בתרילותרפיה אשר יאפשר ייצוג של צדדים ילדים מחד וצדדים המייצגים את ההורים ה- CARE TAKERS מאידך ואת המורכבות הכרוכה ביחסים אלו.
עבור סנדס ( 2009Sands,), פסיכולוגית אמריקאית בשיטת העצמי, ריבוי הקולות דווקא והאפשרות לייצר דיאלוג המניב הבנה עמוקה ואפילו בהעדר הסכמה, היא המאפשרת עושר פנימי.
גם במפגש השני מתוך טיפול קצר מועד זה, טיפול בטרילותרפיה, הפחד הובא לידי ביטוי בכאבים בסרעפת. ההזמנה לנשימה לתוך כאב זה וחקירתו, אפשרו זיהוי וחיבור בין הסימפטום הגופני לרגש הפחד הטמון בו. במפגש השני כבר נוצרה שפה משותפת והכרה בפחד ובכאב כמנהלים את אסנת אשר האמינה עד כה כי ניתן לנתב את הפחד כך שלא יפעיל ויגביל את תנועת ההתפתחות שלה.
בשיטת ה"טרילותרפיה" מתאפשר מפגש בעל עומק נוסף. שיטה זו מניחה כי יש לפחות שני קולות המופנמים באדם: קולו של ה"רגש" וקולו של ה"ראש". שני אלו על פי שיטה זו מהווים כעין ילדים אל מול קו האמצע, המייצג את הנשמה, העצמי הגבוה אשר יכול להביט בהם ממרחק ול"נהל" אותם באופן רחב יותר. דרך דיאלוג הנוצר בין השניים, ובמבט העל המתלווה לדיאלוג, ניתן לבחון את "טיב" היחסים בין דפוסים שונים המנהלים את האדם. ב"טרילותרפיה" אנו בוחנים לא רק את "אישיותם" של שני "קולות ילדים" אלו דרך המאפיינים השונים לדוגמה כצד נקבי או צד זכרי, גילם הכרונולוגי, מהות רגשית או קוגניטיבית, פסיבית או שתלטנית ועוד…אלא את גילויי יחסי הסמכות של ההורים המופנמים.
כאשר "פותחת" אסנת את הקולות השונים דרך שיח המתגלם דרך כיסא המגלם כל אחד מהם, היא מגלה להפתעתי כי גם קולו וגם של השכל ושל הרגש שניהם נשיים. האחד –ה"רגש"- מייצגת את האחות הצעירה יותר, ואילו ה"אחות הבכירה" ה"ראש", מייצגת את הדמות אשר לוקחת את התפקיד ההורי- את האחריות על היחסים כולם. מצד אחד משדרת ל:אחותה הצעירה" מסר של חום, אהבה ודאגה ומן הצד השני קול מפוקח ומפקח.
ניתן לזהות את תפקידה ההורי של האחות הבכורה דרך הסימפטומים הגופניים דווקא: עומס רב בגב. המבט שלה על הפונקציה הרגשית הצעירה, מבט מפרגן ותומך, וביקורתי במידה מסוימת.
ואילו האחות הצעירה הרגישה שהיא תמימה, ופוחדת…בשלב זה בתהליך נוצר למעשה הקשר אל המפגש הקודם. האם האחות הקטנה והתמימה היא זו שנכזבו תקוותיה? שנפגעה עד לפיתוח מנגנונים מתוחכמים של היעדר תקווה מראש?
במפגש עם ההורה ( הכיסא השלישי המייצג את הדמות ההורית עצמה) מתחילה אסנת לדמוע בזמן שהיא מגלמת את תפקידו. התפקיד אותו נטלה הבת הבכירה, יכל כעת לחזור אל מקור הסמכות המקורית- האם המופנמת ובכך ליצור רובד אינטגרטיבי נוסף.
הניסיון למצוא פונקציה הורית אינטגרטיבית ל"קולות" השונים אינה מובנת מאליה… הדבר יכול להסביר את ה"מלכוד" מן המפגש הראשון. על פניו, התנהלו ה"ילדים" באופן עצמאי ומיטבי. אך בסופן של דבר ניכר היה כי חסרה להם ברבדים עמוקים יותר של הוויה דמות סמכות הורית מגוננת אשר מהווה מקור לתקווה…
מעבר להתרגשות שבמפגש המשותף, ניתן להבין כי כל עוד לא נעשים "דיאלוגים" פורצי דרך מסוג זה, דפוסים עתיקים יכולים להשתמר לאורך זמן. ההסכמה לחוות את ה"תפקידים", "הקולות", על כל צדדיהם: הרגשיים, הגופניים וההתנהגותיים, מאפשר התפתחות בתקשורת הבין והתוך אישית ובנראות של אדם את עצמו על רבדיו השונים. דבר מה בתחושת התקיעות שהייתה משתנה ונפתח.
בקורס "הדיאלוג הגופני התייחסותי" שאנחה בקרוב באינטרנט, נעמיק עוד לתוך סוגיות אלו. נלמד כלים מעולמות נוספים ליצירת הדיאלוג, ולקידום התהליך הטיפולי. במקביל לקורס אקיים קבוצת הדרכה סגורה למשתתפי הקורס וכן אתן מענה לסוגיות שיעלו מחדר הטיפולים המתייחסים לכלים השונים הנלמדים בקורס. לקבלת נוספים והצטרפות אפשר ליצור עמי קשר טלפוני.
מקורות-
הכהן, נ. השתנות הדדית של מצבי עצמי מרובים של המטפל והמטופל והקשר שלהם למדדים סימפטומטיים – פיתוח מתודת חקירה התייחסותית הרצאה במסגרת כנס מעגלי שיח – כנס מעגלים התייחסותיים 2016
Bromberg, P.M. (2004). Standing in the spaces: The multiplicity of the self and the psychoanalytic relationship. In H. J. M. Hermans, & G. Dimaggio (Eds.), The dialogical self in psychotherapy (pp. 138–151). London, UK: Routledge.
Dimaggio, G., & Stiles, W. B. (2007). Psychotherapy in light of internal multiplicity. Journal of Clinical Psychology, 63(2), 119–127. doi:10.1002/jclp.20335
Sands, S. (2009). The concept of multiple self states: Clinical advantages. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 4, 122–124. DOI: 10.1080/15551020802639913
אורית קלפיש היא תרפיסטית בתנועה ופסיכותרפיסטית גופנית לילדים ומבוגרים, מרצה ומדריכה