מדוע חשוב להיות בתשומת לב לדנמיקה המתרחשת בקרבו של המטופל ברמה התוך אישית וביחסים בין המטפל למטופל?
ע. גנט, מדבר על ההבדל בין כניעה והתמסרות בחיים ובטיפול. ועל חשיבות היכולת להתמסר על מנת לעבור תהליך של ריפוי. בשונה מכניעה בה, אנו נכנעים לאדם אחר, נוסף, שלעיתים אף ניזון מכוח זה.
בתרבויות המזרח, הטיבו להבין את ההתמסרות למורה דרך, (כמובן בתנאי שזה היה נאמן למטרה שלשמה הגיע, להוביל את תלמידיו לעבר צמיחה והתפתחות), שהיכולת לסמוך, להרפות ולהיתמך, היא זו שמאפשרת לדפוסים הישנים לנשור, להגנות להתמוסס ולתת לחדש להיכנס פנימה.
בחדר הטיפולים, פגשתי השבוע מטופלת, שבגלל טראומה מורכבת, התקשתה להרפות. היא הסבירה שהפחד הנוראי מפני האפשרות שהשליטה תילקח ממנה, מבעיתה.
לעומת זאת, לעיתים, על דרך ההפוך, כאשר הטראומה משתחזרת, כפי שקורה בלא מעט מן המקרים בטיפול בטראומה מורכבת, היחסים הפוגעניים שזורים ביחסי אהבה ותלות, כך שדווקא הפיתוי להיכנע, הוא גדול.
גנט במאמרו המכונן, מצליח, ללא שיפוט לסמן את הפיתוי שבכניעה. בכך שיש אדם חזק מן המטופל, אדם שיודע, ש"רואה אותו" (לא פעם דווקא את נקודות החולשה שלו), "לוקח אותו" ולוקח עליו אחריות או בעלות.
ייחד עם זאת מתריע גנט, השאלה את צרכי מי משרתים היחסים?
כאשר מדובר ביחסים טיפוליים (וכן, גם בחיים), הכי חשוב שהאדם שנמצא בקשר היה מוגן, שהיחסים יהיו מושתתים על כבוד הדדי, ושהמטרה היא קודם כל צמיחה והתפתחות.
עם המטופלת שלי יכולתי לבסס אמון קודם כל דרך תמיכה בקרקע. היכולת לסמוך שיש אדמה שמצאת שם תמיד עבורנו. שאפשר לבטוח בה ולהרפות, ורק מאוחר יותר להכניס את היכולת הזו לאמון ולתמיכה, ביחסים הטיפוליים.
על פי מבנה המעגל ה"וואזו מוטורי", האחראי בגוף האדם כמו גם בטבע על התכווצות והרפיה, טעינה ופריקה, מעגל שלם מתאפשר רק כאשר שתי התנועות הללו מלאות ושלמות.
אז ניתן להחזיק ולהיות מוחזקים, להרפות ולנשום, וגם להרגיש אחווה ובטחון.
גנט, ע' (2013) מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות (א' רילוב, מתרגם). בתוך ס'א' מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 262-297). תל אביב: תולעת ספרים.
לפניכם שיעור 1' לכניסה חפשית של קורס "תוקבנות"- כשקרבן פוגש תקפן בחדר הטיפולים.