מטאפורה פירושה ביוונית- מעבר. ייחודיות הגישה היא בכך שהיא משלבת אלמנטים קוגניטיביים, גופניים, דינאמיים והתיחסותיים באופן יצירתי יותר ומאיים פחות, ובכך מאפשרת מעבר ועיבוד של מצבי תקיעות בטיפול (צור, 2003). העבודה עם דימויים ככלי השלכתי העושה שימוש במטאפורות, מהווה גורם מתווך בסיטואציות בהן יש צורך להפחית את האיום שבנטל האינטרוספקציה הישירה אל תוככי הנפש (אליצור, 1992).
דרך מרתקת להתגבר על הקושי של המטופל ניתקל בו באינטגרציה של "מצבי עצמי" מנותקים ודיס אינטגרטיביים, הנה דרך מפגש ועיבוד של דינמיקת היחסים בחייו ובטיפול, באמצעות דימויים ומטפורות המגלמים את הסיטואציה כפי שהמטופל חווה אותה (צור, 1994).
למעשה השימוש המטאפורות שזור בראיה האנליטית עוד מימי פרויד אשר ראה את המבנה הטופוגראפי כקרחון אשר רובו בלתי מודע ולא נגיש ומכאן החשיבות בשימוש במטאפורות עצמן ככלי לטיפול. יונג, בתפיסתו את העולם ואת המערך הנפשי כמשתמע ממנה, ראה אותה כמושפעת ממערך ארכיטיפי מכונן של קטבים ואת הדיאלוג ביניהם כמאפשר תקשורת המביאה להעשרת הנפש והתפתחותה. קליין, אשר ראתה את המיכל האימהי כמפוצל בתודעתו של התינוק (השד הטוב והשד הרע) עד אשר תוכל האם "לעשות בתוכה מקום" לפיצול שבתוכה כך שהתינוק יוכל להחזיק מציאות מורכבת יותר, למעשה תהליך זה הינו דו כווני כך שחלקים "מוכלים" או "מפוצלים" אצל האחד משפיעים על יכולת האינטגרטיבית של השני ( כספי, 2020).
באופן זה יכולה המטאפורה, לאפשר לגעת באזורים דיסוציאטיביים הן של המטפל והן של המטופל (אליצור, 1992), כמו גם ביחסים הטיפוליים (Bromberg, 2010). הדיאלוג התוך אישי שמקיים המטפל בעזרת הדימויים והדהודם הגופני, יכול להביא לאינטגרציה אצל המטפל של חלקים דיסוציאטיביים, בהם ניתקל בטיפול (Cox, 1992). ביון, אשר סימן את מצב התודעה -רברי- מצב כמו חלום בטיפול, התייחס לאזורים בהם המילים קצרו מלהכיל, בדומה לתינוק, מצבים בלתי נסבלים אותם משליך על אמו. נילמן (2011) מדגים כיצד עולם הדימויים של האנליטיקאי, מצליחים לגשר, לעכל ואף להתמיר מצבים אלו עבור המטופל במצבים בלתי נסבלים הן עבור המטופל והן עבור המטפל בטיפול. עולם הדימויים כאן משמש כ"מערכת עיכול" נוספת לתהליכים שלא ניתנים לתמלול.
יונה שחר לוי (1994) מהחוקרות הישראליות הראשונות את הגוף- התנועה- והיחסים אומרת: "לכאורה יש סתירה בין גוף ובין מטפוריות". המטפורה שייכת לעולם הדמיון העל-חמרי והעל זמני ואילו הגוף הוא כל-כך יומיומי, עכשוי וחומרי. המטאפורה שייכת לעולם השפה וההפשטה, ואילו הגוף נתפס כתמצית (כמטפורה) של מוחשיות. "אבל לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שאין סתירה בין מטאפורה לגוף, אלא שגוף ומטפורה, או גופניות ומטפוריות, הם שני פנים של שלמות אחת"( עמ' 69). שחר לוי אינה רואה הפרדה בין הגוף והנפש, כך שהגוף הופך להיות המראה של הנפש, וההפך. פנקס ((Pinkas, 2016 אף היא מתייחסת ל"גוף הנחלם" בהקשר של "חלקי עצמי" גופניים.
אליצור, א. (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות. השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. "שיחות", כרך ו' (2), מרץ.
נילמן, א. (2011). העברה והעברת נגד: פרדיגמת החלימה של ביון. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2612
צור, ע. (1994). שילוב דמיון מודרך ומטאפורות בתהליך ההדרכה: "האם צד שמאל יודע מה צד ימין רוצה?". בתוך ת. קרון וח. ירושלמי (עורכים), הדרכה בפסיכותרפיה (עמ' 206-228). ירושלים: הוצאת מאגנס.
צור, ע. (2003) להיות פרפר- כוחו המרפא של הדמיון.בן שמן: הוצאת מודן.
קלפיש, א. (2013). הענן והקופסה- הנכחה גופנית משולשת. אתר פסיכולוגיה עברית.
שחר-לוי, י. (1994). מצבים גופניים כהיגדים מטפוריים. תרפיה באמצעות אומנויות,
כרך 1, הוצ' 3, אוקטובר 1994, עמ' 69-77.Pinkas, S. (2016). Psychic fragments and changing bodies: Theoretical and clinical applications of bodily reverie. Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 11(4), 206-219.