מה לא נאמר עדיין על טיפול בטראומה הלוקח בחשבון את הגוף בטיפול? שנכון להשתמש בעוגנים הגופניים והאישיים של המטופל? או בשפה של הפסיכותרפיה הגופנית: גראודינג סנטרינג ופייסינג כבוני עצמי וקשר. שנכון להיעזר במנגנון הטבעי של מערכת העצבים שהשתבשה על מנת להחזיר את המערכת הפיזית ורגשית ממקום של עוררות ייתר או כפאון לרגולציה נושמת? שהקתרזיס הנו חשוב אך אינו עומד תחת למידת הוויסות העצמי? או שהעיבוד הוורבאלי והסימבולי של החוויה תופסים מקום לא פחות חשוב בתהליך ההחלמה...וכן כי ככמיהה של המטופל לקשר מזין ותומך, מאפשרת הצצה למצבי הסכנה בזמן השחזור המתגלה ככל שמעמיק הטיפול, כך שבסופו של דבר הקשר הטיפולי יכול להוות מנוף לריפוי על כל היבטיו. במאמר זה נסקור מספר טכניקות טיפוליות לטיפול בטראומה ואת מאפייניה בחדר הטיפולים כך שנוכל להתאימם למטופל ולשלב בו נמצא בטיפול.
טראומה הנה אירוע כמעט בלתי נמנע בחיינו ובחייו כל של כל אדם , עם זה באבוד יקרים לו , מלחמות ו /או הטרדות כילדים במסגרות הלימוד או על יד מבוגרים שכפו עליהם את רצונם בצורות שונות.
דר' וואן דר קולק עקב בעבודתו עם קורבנות טראומה ומסביר איך חוויות אלו עצבו מחדש את הגוף ואת המוח. חוויות אלו ותוצאותיהן מעצבים את יכולתנו ליצור קשרים משמעותיים ואינטימיים, לתת אמון, להנות ולשלוט בעצמנו . מצבים של פגיעה כה מאסיבית במערכות השונות דורשת התייחסות ברמות שונות.
מחקרי ה- NEUROPLASTICITY החדשים מבססים היום באופן מחקרי את מה שמטופלינו למדו אותנו " הגוף לא שוכח ", ולכן הטיפול חייב לקבל היום צורות אינטגרטיביות אחרות המאפשרות גם לאזורים ללא מילים לקבל התייחסות על מנת להגיע לעיבוד החוויות הטראומטיות.
כל קורבן של טראומה כמהה להמשיך הלאה בחייו , לצאת ממעגל השחזורים והחוויות החוזרות בהן הוא לכוד . והאופציות של טיפולים המשולבים מאפשר לחוויות המשוחזרות לקבל הקלה והרגעה בכל מערכות הגוף המעורבות .
לאחר שנים רבות מניסיוננו בעבודה עם מטופלים הסובלים מטראומות שונות הן ברמה של טראומה היומיומית ועד לטראומות התפתחותיות קשות המביאות לפגיעה בצמיחה האישיותית והחתמה של תפיסת עולם, האמון והיכולת ליצור אינטימיות, נוכחנו לדעת כי העבודה עם הגוף בטיפול הינה מקור לכוח, תקווה והחלמה אצל מטופלים רבים כמו גם בשדה הטיפולי.
יחד עם זאת לא תמיד פשוט החיבור לגוף אשר חווית הטראומה וכל מקרה ומקרה שונה מפאת הנסיבות כעוצמתו, משך האירוע, גיל הפגיעה, יחד עם תגובת הסביבה למקרה וכמובן המשאבים אתם מגיע אדם לעולם הינם פרמטרים חשובים אשר משפיעים את תפיסת עצמי ותפיסת העולם של הנפגע ( 2015, (Lev- Wesel. (המשפט הזה הוא לא ברור )
הגישות הטיפוליות השונות מאפשרות להתאים למטופל את הדרך טיפולית הנכונה לו בהתאם לשלב בו נמצא ביחס לאירוע, לנטייתו הטבעית, ליכולות להתמודד עם קרבה ומרחק בקשר ולסימבוליזציה, הינן כיום מגוונות . אז מה נכון ועובד?…בסדנא הנוכחית נציעה היכרות ושיתוף עם מספר טכניקות המוכרות יותר ופחות תוך הדגשה על התאמת הטיפול למטופל, למקום בו נמצא מול הטראומה ולקשר הטיפולי, ליד העשרה של ארגז הכלים הטיפולי ואת נקודות המבט בתחום מורכב ומרתק זה.
Somatic Experience או בקיצור S.E– שיטתו של פיטר לווין אשר עברה לא מעט שינויים מהגותו הראשונה. הוא הבין כי בדומה לחיות מנגנוני הטראומה אצל האדם מבוססים על שלושת הF: התמודדות שיש עמה מלחמה עם התוקף במידת האפשר או בריחה ממנו וכפאון של המערכת במידה והדבר אינו מתאפשר. הוא הבין גם כי בשונה מן החיות היכולת האנושית להתנער מהאירוע, מסיבות תרבותיות ונסיבות חיים שונות אינה אפשרית במקרים רבים . מסיבה זו מערכת העצבים ממשיכה לרוב לפרש את האירוע שעבר כקיים ונוכח במציאותו והאדם מתנהל באופן הישרדותי כאילו הוא עדיין שם. בטיפול לפי גישה זו נעזור למטופל לנוע בין מערכת העצבים הסימפטית הנדרכת לפעולה לבין מערכת העצבים הפרא סימפתטית המאפשרת רגיעה על מנת להשיב את הרגולציה הפיזית והרגשית כל כנה (רוס, 2008). גישה זו מתקיימת לרוב ללא מגע כאשר הגוף נוכח דרך התבוננות בו. המטפל כאן הינו בעיקר מתווך ומנחה עבור המטופל בחדר.
DBT– גישה טיפולית זו המדגישה את היביטי הדיאלקטיים של המציאות , ואשר פותחה בשלהי שנות ה90 , נחשב לטיפול המועדף להפרעות בויסות רגשי ולהפרעות האישיות בפרט. טיפול המדגיש הצורך בהקניית כלים ומויומוינות חסרות על מנת לסייע לסובלים לחיות חיים ששווה לחיות אותם, ולשפר היכולות הבינאישיות והנהול של מצבי מצוקה. כידוע במקרים של טראומש התפתחותית , שהינה בעיקרה התייחסותית השינויים בפרצפציה של עצמנו ושל העולם מביאים למצבים של עוררות וחוסר יכולת לוויסות רגשית אפקטיבית הפוגעת ביכולת לחיות חיים נוכחים וליצירת קשרים משמעויים מתאימים . השיטה מאפשרת יצירת קשר טיפולי מעמיק ומלווה שבאמצעותו המטופלת מקבלת סיוע מחד בתקוף את המצבים הרגשיים ומאידך מאפשר שינוי. הטיפול גם אם בבסיסו הינו קוגניטיבי מדגיש את הראייה הדיאלקטית של העולם , ראייה רחווה המאפשרת אינטגרציה משמעותית עם עקרנות דינאמיים וגופניים , על ידי עבודה עם פוקוס על הנוכחות ברגע ושמיעה קשובה למצבי העצמי השונים.
כמטפלות דינאמיות והתייחוסתיות אנו מאמינות בקשר הטיפולי כמשאב לטיפול משמעותי ומוצלח, אשר ידוע כגורם המשמעותי עבור המטופל: מי עומד מולו, מה מערכת ההעברות שנוצרת, עד כמה המטפל מוכן להיות שותף להדהוד הגופני שנוצר. בפסיכותרפיה גופנית כפי שאנו יודעים קיימים זרמים וגישות רבות ושונות במהותן בעמדה הטיפולית. גם כאן הטיפול יכול להיות מותאם למטופל ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. למעשה המטופל הפוסט טראומטי זקוק בדרך כלל לעוגנים שונים על מנת להצליח לתפקד ולהילחם בזיכרונות פולשניים, דפוסי התקשרות ורגשות קשים להשתלט על חייו.
כאן אנו מחפשים ביחד עם המטופל את העוגנים בגוף כקרקוע המאפשר חווית בטחון ויציבות גופנית. אנו מבקשים למצוא את הסנטר שהמטופל חווה בתוכו כבית לחזור אליו הנשען על עמוד השדרה ומרכזי עצמי ושקט בגוף וכיצד משאבים רגשיים, חברתיים ורוחניים באים לידי ביטוי ברמה הפיזית כעוגן לחזור אליו. תמיד נוכל לבחור עד כמה הגוף מעורב בטיפול כבדיקת הקרבה והמרחק מן המטופל עם וללא מגע תוך התבוננות משותפת בתוגות הגופניות והרגשיות.
אלא שכידוע הדברים לא תמיד פשוטים ולבקש מנפגעת תקיפה מינית בילדות לחזור להרגיש את הסנטר יכולה להיות בקשה נפיצה ועלולה להשליך על הקשר הטיפולי ועל חווית העצמי בכלל. אנו נמצאים עבור המטופל אך גם משחזרים אתו לא פעם את שחששנו ממנו יותר מכל, שחזור הטראומה במקום שהיה אמור להיות בטוח ביותר עבורה, הופך בן רגע לזירת קרב אשר עלולה להפעיל את שני הצדדים. במקום זה אנו מנסים לבסס חזרה גבולות גופניים ואישיים בטיפול. גבולות אלו יכולים להחוות כחוויה גופנית מעצימה ומחזקת, וגם לעיתים כהרחקה או התכנסות. ניתן לבחור להישאר עם המטופל ברמות הגופניות או לבחור להשתמש בכלים נוספים. בבט רוטשילד, Rothschild, 2003)) אשר תרמה רבות לטיפול בPTSD בפסיכותרפיה גופנית משלבת אופציות טיפוליות מגוונות המחזקות את "מקום הבטוח" של המטופל בתוכו ובחדר הטיפול. לכדי אני מאמין אחד- "לשים את הברקסים". לטענתה יכולת זיהוי העוררות, ביסוס המקום הבטוח והיכולת להחזיר את עצמינו אליו, היא היא המפתח לריפוי.
תרפיה בתנועה– המקום של הגוף בטיפול בתרפיה בתנועה מאפשר מנעד של ריקוד המשותף כשמדובר בטיפול בטראומה. יונה שחר לוי כותבת על הזיכרון הקינסטטי האגור בגוף- "תלכידי זיכרון" המשמרים בתוכם דפוסים סנסוריים, דחפים ורגשיים הנוגעים בעיצוב יחסי האובייקט המופנמים של האדם. היא רואה את התנועה, ביחד ואל מול המטפל ככלי רב עוצמה לשוב ולהתחבר למוקמות ראשוניים שנפגעו ולאפשרות לבסס דפוס התקשרות חדש ( שחר לוי, 1994). גם בטיפול בתנועה ישנן גישות שונות ופרדיגמות טיפוליות לטיפול בטראומה חלקן חוזרות אל העבר, חלקן שמות דגש על המשאבים והחיבור אל ההווה או יותר על העיבוד תוך או בין אישי ועל הקשר עם המטפל. אהובה עלי במיוחד גישתו של פראנק אשר מצליח לשלב עוגנים ואמון בטיפול, ביחד עם קתרזיס תוך עיבוד הטראומה לקראת מקום חדש בגישת שש השלבים שביסס בטיפול אותם נציג בסדנה (Frank, 1997).
תרפיה באומנות– כלי השלכתי רב עצמה. היא מאפשרת את היצירה והחוויה ביחד עם ההתבוננות והריחוק האסתטי ממנה, דבר המשמעותי כל כך עבור מטופלי הטראומה. הטראומה ניתנת לתיחום על גבולות הדף והמרחב בהם כל פעולה אקספרסיבית של ביטוי רגשי מותרת. המטפל והמטופל יכולים להתבונן אז יחד על החוויה ולצמצם את חווית הזרות והדיסוציאציה של המטופל באופן סימבולי יותר המפחית את החרדה בייחוד במקרים בהם מידת העוררות והחרדה גבוהות. ניתן בייתר קלות לנוע בין הזמנים שלפני, תוך כדי ואחרי הטראומה. תרגיל מעניין הינו חלוקת הדף לשלושה חלקים ובו מצייר המטופל כל אחד מזמנים אלו עבורו. המטופל יכול להתייחס ויזואלית, רגשית ותחושתית לאירוע, לדלות את המשאבים והביטחון שקדמו לטראומה מחד, לבסס את תחושת ההצלה שקיימת לאחריה ובכך להחזיר תחושת רצף לחיים שנקטעו.
לנו כמטפלים חשוב להכיר את הפנים השונות של הגשות הללו לטיפול בטראומה, כך שנוכל להתכוונן עבור המטופלים שלנו למי ובאיזה שלב מתאים כלי כזה או אחר. כדאי להתנסות בעצמינו כמטפלים באפשרויות השונות ולראות מה עוזר לנו והיכן אנו נמצאים במנעד דפוסי ההתמודדות במשבר. ההנחה היא שאם ניטיב להבין את דפוס "ברירת המחדל" שלנו כמטפלים הנמצאים בעין הסערה של טראומה ביחד עם המטופל, נדע טוב יותר להכיל ולהחזיק מרחב ריפוי מורכב זה ולשמור עד הדיאדה הטיפולית למרות המהמורות שבדרך.
ביבליוגרפיה-
רוס, ג. (2008) מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה. טבעון: דפוס אופט כרמל.
שחר לוי, י.(1994 ) תלכידי זכרון ראשוניים: המוטוריות כקוד של הצפנה והחיאה של זיכרונות קדם קוגניטיביים. 'שיחות' כרך ח' חוב' מס' 3 יוני.
Frank, Z. (1997). Dance and Expressive Movement Therapy: An Effective Treatment for a Sexually Abused Man. American Journal of Dance Therapy 19(1), 45-61
Lev- Wesel, R. (2015) Childhood Sexual Abuse: From Conceptualization to Treatment
Rappaport, L. (2010). Focusing-Oriented Art Therapy: Working with Trauma. Person-Centered & Experiential Psychotherapies, 9(2), 128-142.
Rothschild, B. (2003) The body remembers. Northon & Company, New York
Talwar, S.(2007) Accessing traumatic memory through art making: An art therapy trauma protocol (ATTP). The Arts in Psychotherapy, 34(1), 22-35
Swenson, C- DBT principles in action acceptance,´change and dualectics – The Guilford Press
אורית קלפיש היא תרפיסטית בתנועה ופסיכותרפיסטית גופנית לילדים ומבוגרים, מרצה ומדריכה