לאש איכות מרפאה. בתרבויות רבות, בשמאניזם בפרט, השתמשו ועדיין משתמשים באש לטקסי ריפוי וטרנספורמציה שונים.
החום, והלהבות הכתומות נכנסות ללב וממיסות כל מחסום עיקש, לעיתים גם של עידנים רבים. המדורה מקרבת את השבט ויוצרת חיבור בין דורי.
מה קורה כשהאש מתפרצת, מטפסת לגבהים בלתי נשלטים, שורפת את כל מה שנקרה בדרכה?
אצל מטופלים פוסט טראומטיים שאני פוגשת קיים מנעד בין "לא מספיק אש" ל"להבות גבוהות מידי", אשר יכולים לבוא לידי ביטוי בנטייה לדיכאון או בהתפרצויות (זעם, תקפות, פגיעה עצמית או פגיעה באחר).
בבט רוטשילד בספרה "הגוף זוכר"The Body Remembers Casebook (Rothschild, 2003) מבססת טכניקה שלמה של "הנמכת הלהבות" כשאש הסימפטומים הפוסט טראומטיים עולים. "לשים את הברקסים "Putting on the bracke", להתמודד עם עוררות יתר, לסובלים מטראומה, לא כל שכן טראומה מורכבת, זה לא נושא פשוט. דברים יומיומיים פשוטים, שאדם שלא עבר טראומה ספציפית לא ישים לה אליהם כמו, קול מסוים שמזכיר את הפגיעה, ריח, צליל, תחושת חלל מסוימת.
המוח הרגשי, אשר מקטלג זיכרונות תחושתיים בעלי מטען אמוציונלי, יכול לקשר בין ריח לפחד, צליל לכעס ותחושת מחנק בחלל מסוים לחוסר אונים.
המסר מועבר לגזע המוח שחווה את הגירוי כהתקפה על ההישרדות. משם למערכת העצבים האוטונומית כעוררות ייתר (מערכת סימפתית) או כדיכוי (מערכת פרא סימפתטית שעובדת שעות נוספות).
הטכניקה של רוטשילד מניחה זיהוי העוררות והגירוי כשעולה, נשימה וחיבור לעוגנים (כל דבר שמרגיע ומקנה תחושת ביטחון ומחזיר את מערכת העצבים למוד ניטראלי) וחזרה לכאן ולעכשיו.
אבל מה קורה כאשר הגירוי שמלבה או מדכא את האש נמצא בבית? בקליניקה? בתוך מערכות יחסים משמעותיות, כאשר הטריגר לא פעם נסתר מעיניי הצד השני.
אצל מטופלים הסובלים מטראומה מורכבת הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים ומשונים. בשני מקרים שונים השבוע, יכולתי להבחין הן בצד המדכא, המוריד את להבות החיות אצל מטופל פוסט טראומטי אשר נכנס למה שקורא "אנרגיה נמוכה", בכל פעם שהטריגר ביחסים פוגש אותו ובצד המלבה אצל מטופלת C-PTSD שמגיבה בזעם והתפרצות כאשר היא מפרשת סיטואציות כפוגעניות.
במקרים של פוסט טראומה מורכבת, האינטרפרטציה של הסיטואציה, היא הבעייתית. למעשה, הטריגר כאן הוא פרצוף, מילה או מבט שהמטופל חווה כפוגעני. מעשה שנעשה או לא נעשה מולו, כביטוי של חוסר אכפתיות או פולשנות. כל אלו יכולים לדכא או ללבות את להבות הקשר בטיפול.
לאדם שחווה יחסים פוגעניים ממושכים בילדותו כביקורת מתמשכת קשה, אלימות רגשית, פיזית או מינית, הזנחה או אפליה, יש מודל מופנם של קשר קרוב כמסוכן. "מי שמנסה להתקרב אלי עלול גם לפגוע, לקחת, לפלוש, לדכא לבקר או לנטוש בכל רגע נתון".
"לשים את הברקסים" היא טכניקה שאפשר לממש גם במערכות יחסים. כאשר אני מרגישה שאני נפגעת מאדם כלשהו ואני מרגישה ש" הדם עולה לי לראש", ואצלי יכולים להתרחש שני המנגנונים: של דיכוי ונסיגה או של כעס והתקפה, אני עוצרת רגע, נושמת ושואלת את עצמי מספר שאלות:
1. האם האדם שמולי באמת מנסה לפגוע בי? 2. למה אני זקוקה כדי להירגע? ולבסוף-3. האם התחושות שאני מרגישה בגוף מוכרות? אם הסיטואציה מוכרת מעברי אני מנסה להפריד את עצמי ממנה. לומר לעצמי שזה לא העבר שמדבר מגרונו של האדם שמולי. כך גם אני מלמדת את המטופלים שלי.
היכולת לעצור ולנשום, היכולת לקבל בחזרה עוגנים ולהתאזן, להנמיך הלהבות או להפיח חיים באינטראקציות שאנו מפרשים על סמך ניסיון העבר כמדכאות, מאפשרת לעצמי להחזיר לעצמי ולקשר את מלא החיות והנוכחות.
אל תשחקו באש
מקורות-
הרמן, ג. (1992) טראומה והחלמה, עם עובד: תל אביב.
ואן דר קולק בסל (2021) נרשם בגוף: "מוח נפש וגוף בריפוי מטראומה" תרגום איריס רילוב. פרדס הוצאה לאור
Rothschild, Babette. (2003). The Body Remembers Casebook, Unifying Methods and Treatments of Trauma end PTSD. New York, London: W. W. Norton and Company
Van Der Kolk, B. (2015). The Body keeps the score: Brain, Mind and body in the healing of Trauma, Penguin Books: New York.